ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  מאיה שבת | מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה (1860–1940) מאגנס; ירושלים תשפ"ו   בשמו של שמעון ברנפלד נתקלתי לא מעט בספרי היסטוריה. אך למרבה הפלא אני בעיקר זוכר את "ספר הדמעות" שכתב כדוגמה שלילית בהקשר לעמדתו הידועה של סאלו (שלום) בארון נגד מה שכינה "התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית". לא הייתה זו עבורי הפתעה לגלות שהתמה של "האיש הדחוי" או "הפרש הבודד" לוכדת את הביוגרפיה של שבת ואף העניקה לה את שמה "מחוץ למחנה". מי היה שמעון ברנפלד? ברנפלד נולד לאב מורה שנמנה על משכילי גליציה ואף חינך את בניו ברוח ההשכלה המתונה. הוא החל את דרכו כמורה מחנך, ובד בבד החל לעסוק בתרגום ובכתיבה. במהלך חייו חיבר למעלה מעשרה ספרים שעסקו בהיסטוריה ובפובליציסטיקה. אך דרכו לא הייתה קלה כלל וכלל. הוא ספג דחיות ומחלוקות רבות באופן חסר תקדים. כך למשל בשנת 1880 עבר לברסלאו מתוך שאיפה ללמוד בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה אצל גרץ, אך השניים לא הסתדרו ובעקבות חיכוכים שונים הוא עזב את העיר. כפי שתיאר לימים, כ"גליצאי" הוא חווה דחייה עמוקה מיהודי...

  חיים באר | לווייתן ברוח עם עובד; תשפ"ו   בהתרגשות רבה קיבלתי את ספרו החדש של מכובדי חיים באר – ספר מסוג שטרם נראה כמותו. "שום אדם הפועל בתוך מעגל הספרות הישראלית ובמסגרת כלליה לא כתב ולא יכתוב חיבור כזה; ומה גם מספר ישראלי מובהק ומקובל, מחברם של 'נוצות', 'חבלים', 'עת הזמיר' – רומנים שדיברו אל ליבם של קהלי קוראים רחבים והודפסו בכמה מהדורות", כפי שמציין דן מירון ב'אחרית דבר' שנידב לספר. מיד נראה אם הפליאה במקומה. הספר מתאר מסע בזמן ובמרחב סביב ספרון שהתגלגל לידיו של באר לפני עשרות שנים, באחת מחנויות הספרים המאובקות שהוא אוהב לפקוד. מדובר בנובלה ביידיש של יוסף אופאטושו , מגדולי סופרי היידיש במחצית הראשונה של המאה העשרים, בשם "אַ טאָג אין רעגענסבורג און אליהו בחור". הנובלה ראתה אור לראשונה בניו יורק ב־1933, ותורגמה לעברית ב־1943 על ידי דב שטוק (סדן) תחת השם "יום ברגנשפורק". אופאטושו מתאר יום גורלי אחד בקהילת רגנסבורג היהודית: בעיצומן של הכנות לחתונת בתו של אחד מגבירי הקהילה, מגיע צו גירוש. אופאטושו, סופר דייקן, ערך תחקיר ...

נעם סמט | שָׁמַיִם חֲדָשִׁים: ספר "קצות החושן" ועליית הלמדנות בר־אילן; רמת גן תשפ"ו   "... למדנו גם 'קצות החושן'... הספר היה יקר, ואחי השיג אותו לעיון והחליט להעתיק אותו בכתב־ידו היפה. רק לאחר ויכוחים ממושכים אתי הסכים אחי שקודם נלמד בו, ואחרי כל סוגיה ועניין נחליט מה ראוי להעתיק. נהגנו בשיטה זו כל השנתיים שהיינו בטלז. יום יום עסקנו ב'קצות החושן', ב'נתיבות המשפט', בחידושי ר' עקיבא איגר ועוד בכמה ספרים... אחי שמר שנים רבות על כתב היד שהיה לו תמיד מקור לסיפוק נפשי ולהתעוררות רוחנית, לחדש לימודיו בתלמוד..." (בן ציון דינור, 'שנתיים בישיבת טלז', ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, ירושלים תשס"ד, עמ' 250–251). "כל דבקותו של בן־טלז בגמרא ונושאי־כליה החריפים, כגון 'שיטה מקובצת', 'פני יהושע', 'קצות החושן' ו'שב שמעתתא' ודומיהם – דבקות שלא רפתה אף לאחר שנתפס לכפירה ולהשכלה – היתה על שום החכמה שבלימוד, על שום ההגיון החותר ויורד לשורשי הדברים, סותר ובונה. הידיעה לשאת‏־ולתת בלימוד ('קענען רי...

  דוד אסף | אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (שיר הוא לא רק מילים) מאגנס; ירושלים תשפ"ו   אַ ייִדישע מאַמע, עס גיט ניט בעסער אין דער וועלט; אַ ייִדישע מאַמע, אוי וויי, ווי ביטער ווען זי פֿעלט. ווי שיין און ליכטיק איז אין הויז ווען די מאַמע איז דאָ; ווי טרויעריק פֿינצטער ווערט ווען גאָט נעמט איר אויף עולם הבא! [=אַ ייִדישע מאַמע / אין טוב ממנה בעולם, / אַ ייִדישע מאַמע, / אוי, כמה מר כשנעלם / האור, היופי, בביתה / כשהיא עוד כאן, אמך. / וכמה חשך בלכתה / אל העולם הבא ממך – תרגומו של בני מר]. השיר "אַ ייִדישע מאַמע" , שזה הפזמון שלו, מתאר את האם היהודייה שאין דבר יקר ממנה, זו שעומדת שפופה במטבח, טורחת בגידול הילדים ובתחזוקת הבית ונותנת עבור הילדים עד טיפת דמה האחרונה. את השיר הזה שמעתי מאז ילדותי אינספור פעמים, והוא עדיין מרגש אותי. אני מניח שגם לחלקכם השיר הזה נשמע כאילו היה כאן מאז ומעולם; אולי נכתב בעיירה יהודית דוברת יידיש במזרח אירופה. אבל זה רחוק מלהיות מדויק, כפי שנראה בהמשך. בספרו החדש, פרופ' דוד אסף יוצא למסע מרתק בעקבות שירים יהודיים־י...

  עֵלי יסיף | הנובלה העברית בתקופת הרנסנס: אומנות הסיפור של אליהו קפשׂאלי איש קנדיה מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה   לפני כעשור עסקתי בפרסום דרשות למילה מתוך כתב־ידו של ר' אפרים בן גרשון הרופא, דרשן נודד ביוון ובקושטא, שפעל באמצע המאה ה־15, בצל הכיבוש העות'מאני והתפשטותו באזור הלבנט. באותה תקופה פעל הסולטן מחמד השני בשיטת ה'סורגון', כלומר העברת אוכלוסין ממקום למקום לשם יישוב מחדש של אזורים שכבשה האימפריה. בין הגולים ממקום למקום בתוככי יוון ומיוון לאיסטנבול היה אותו דרשן, אשר תיאר את גלותו באופן מר וקשה מנשוא. מן המחקרים שנעשו עליו למדתי על ספרו ההיסטורי של ר' אליהו קפשאלי מקנדיה (הרקוליון, באי היווני כרתים), "סדר אליהו זוטא", שבו מתאר את ה'סורגון' כרוח ה' שנכנסה בסולטן וגרמה לו להעניק מקום מחיה נרחב ליהודים, שהביא לריבוי תורה ועושר. הפער בין עדותו של ר' אפרים ועדויות נוספות בנות התקופה לבין התיאור האידאליסטי של קפשאלי, המאוחר להם, הפליא את החוקרים. יוסף הקר, למשל, הציע כי קפשאלי נקט דרך זו לא מאהבת העות'מאנים כי אם משנאת השלטון ה...

  יונתן גרוסמן | רות: גשרים וגבולות מגיד; ירושלים תשפ"ו (מהדורה שנייה)   הקריאה במגילת רות מרגשת ומרחיבה את הלב. יש בה סיפור על נאמנות, התמסרות, דבקות בערכים וגם הנגדה בין אנשים שעוזבים את הרוח בשביל החומר לבין אנשים שעוזבים את החומר בשביל הרוח. פרופ' יונתן גרוסמן, כדרכו, ניתח את המגילה ניתוח ספרותי מעמיק, והציג בפנינו חיבור מרשים. במבוא למגילה שואל גרוסמן את השאלה הגדולה – מהי מגמתה של המגילה? פרשנים וחוקרים השיבו על שאלה זו תשובות רבות, בהן: ייחוס דוד המלך, הוראת לקח חינוכי – מידת החסד, עידוד השמירה על חוק הייבום והגאולה, יחס לנישואין עם נשים נוכריות או הכשרתה של רות חרף מוצאה המואבי. אך נושאים אלו אינם שולטים בכל חלקי המגילה מבחינה עניינית ורעיונית. משום כך מציע גרוסמן כי הקו המרכזי ששוזר את המגילה הוא רעיון החמלה על החלש, החל מרות שמוצגת כ'חומלת' אידאלית שמוותרת על טובתה למען זולתה, ומנגד מייצגת בעצמה את ההזדקקות לחסד ולסעד. "הסיפור מציג את החמלה ואת החסד של רות כלפי חמותה ואת חמלת בועז על רות, ודבר זה ניצב כתשתית למלכות דוד: למלכות יש מקום כל עוד המלך לא רואה...

מנחם עקשטיין | תנאי הנפש להשגת החסידות | מהדורה, מבוא והערות מאת דניאל רייזר ושלום (מתן) שלום מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ו   "השימוש בכוח דמיוננו ראוי שיהיה תמיד באופן זה, שנתחיל לצייר לנו את העולם בתור כדור קטן ואי־בהיר ומדויק, ומעט מעט נגדילהו ונרחיבהו בדמיוננו ונבררהו עד הגבול האפשרי. או נוכל לצייר לנו איזה מקום ידוע לנו היטב, ומשם נרקע לנו את הארץ ונרחיב אותה לכל הצדדים, עד שנגמור את כל הכדור... ונשתדל לצייר לנו גם את השמש, הירח וכל צבא השמיים, יחד עם הארץ אשר אנחנו עליה. מה נהדר לראות, איך אנחנו, בריות כה קטנות בין המון גדול של בריות שונות החיות עלי ארץ, נהנים מן השמש והירח וכל צבא השמיים הרחוקים כל כך ממנו, והם מאירים לנו תמיד; איך כל אותה הבריאה מלאה חיים, הולכת, סובבת ורצה תמיד... ראוי להרגיל את המוח גם לחילופים, היינו, אחרי שהמחזה הזה כבר נתגדל עד הגבול האפשר, אזי נחזור ונקטין אותו, נגדילנו ונקטיננו הלוך ושוב, כי אלה הם הניסיונות למהירות ולזריזות המוח... שיהיה המוח בידינו, שנוכל להטותו ולשנותו כחפצנו, ושלא נישאר קשורים לאיזה מחזה... רק אז אפשר יהיה לנו לקבוע בנפש...

  אהרן שמואל תמרת | האמונה הטהורה והדת ההמונית | עריכה ומבוא מאת צחי סלייטר בלימה; ירושלים וברלין תשפ"ה   "על פי פרשת בראשית, האדם הוא בא־כח מאת הבורא, מאת הנצח – לפקד צבאות הטבע; על פי פרשת בראשית, יצויר לעיני רוחו של האדם, כאילו השמים והארץ וכל צבאם עומדים כולם על גביו, ומלהיבים אותו, ושולחים לו ברכתם: עלה והצלח, רש וכבוש את התבל! בהתלהבות נפלאה כזו יוכל האדם באמת לעקור הרי־הרים..." הרב אהרן שמואל תָּמָרֶת (1869–1931), שכינה את עצמו בשם העט "אחד הרבנים המרגישים", היה רבה של מילייציץ הפולנית והוגה דעות מקורי ביותר. בספריו ובמסותיו הרבים הרבה להעמיד את היהדות על מוסר ועל צדק, יצא חוצץ נגד המלחמות, וביקר רבות את התנוונותה של הדת שבמהלכה אומצו מוטיבים אליליים, האדם דוכא לעפר, רבנים ומנהיגים הביעו בו חוסר אמון ומילאו את הדת בדקדוקי עניות ובהשחתה – זהו בעיקר הנושא של הספר הנוכחי שלפנינו ולכך יוקדשו השורות הבאות. לטענת הרב תמרת, יש הבדל יסודי בין אמונת אלילים לאמונת האל. האלילים הם הגיבורים שבמרכז, ואילו האדם עצמו מדוכא עד תומו; הוא לא חכם, לא בעל נפש ולא ...

  עדי שרצר | זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי שזר; ירושלים תשפ"ו   ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל עיתון "מעריב" פרסם אנקדוטה מעניינת. ליד בניין הכנסת פנה חבר הכנסת החרדי בנימין מינץ לגברת גולדה מאירסון, אז שגרירת ישראל במוסקבה, והזמין אותה לבוא למחרת לתפילה ההודיה בבית הכנסת הגדול. הוא זכר את ביקורה ההיסטורי בבית הכנסת הקוראלי בערב ראש השנה, ושאל אותה: "האם את מבקרת בבית הכנסת רק במוסקבה?" גולדה השיבה במקום: "במוסקבה רציתי להיות בין יהודים והסכמתי לשבת אפילו בעזרת נשים, אך כאן בתל־אביב אני מוכנה לבוא מחר ואף בכל שבת אם ישרור שוויון ותסדר מקום ישיבה, למטה באולם בין הגברים!". סיפור זה נראה קוריוז שולי, אך עדי שרצר רואה בו בבואה של המתח ששרר בקרב הציבור המגוון בישראל באשר לקביעת אופיו של יום העצמאות. אף שאירועי החג הוגדרו כממלכתיים ודווקא חברי הכנסת החילונים דרשו את קיומם, בפועל הם התקיימו בבתי הכנסת והפכו למזוהים עם הציבור הדתי. מעבר לכך, דווקא בשל ההקפדה על טיבה הדתי־שמרני של התפילה התגלו קשיים בשילובה לתוך התרבות הממלכתית, ששיאם בתמונה...